הניבים הקבועים העליונים בוקעים לרוב בגיל מאוחר יחסית, לרוב בגיל 11-13. ישנם מקרים בהם המקום הפנוי עבורם בקשת השיניים אינו מספיק על מנת להכיל אותם, היות והם רחבים יותר מהשיניים הנשירות אותן הם מחליפים. במקרה כזה הניב אינו מסוגל לבקוע למקומו ועלול להישאר כלוא בעצם הלסת.

חשיפת שן כלואה הוא הליך כירורגי שבו שן, בדרך כלל ניב, אשר אינה מסוגלת לבקוע כראוי דרך רקמת החניכיים ועצם הלסת ונותרת כלואה בעצם הלסת נחשפת בניתוח לצורך הדבקה של מיכשור אורתודונטי עליה לצורך משיכתה והבאתה לעמדה תקינה בקשת השיניים. במצבים מסוימים ניתן להשאיר את השן הכלואה במקומה, ובמקרים אלה קיים הכרח במעקב קליני ורנטגני רציף אחר השן על ידי רופא השיניים המטפל, על מנת לאפשר זיהוי מוקדם של התפתחות בעיות שונות העלולות להתפתח בהקשר לשן הכלואה.

במידה והאורתודונט המטפל יחליט שיש צורך בחשיפת השן הכלואה לצורך משיכתה והבאתה למקומה, הטיפול יתחיל בבדיקה קלינית ורנטגנית של השן הכלואה ושל השיניים הסמוכות אליה על מנת לתכנן את אופן החשיפה המתאים ביותר בנסיבות המיוחדות של המקרה. לעיתים יופנה המטופל לבדיקת CT המיועדת למקם את השן הכלואה במרחב ביחס לשיניים הסמוכות ולמבנים אנטומיים קרובים.

בחלק מהמקרים הטיפול יתחיל למעשה בפינוי מקום בקשת השיניים עבור השן הכלואה על ידי האורתודונט המטפל. במידה והשן הכלואה מאובחנת בגיל מוקדם, פינוי מקום כשלעצמו עשוי אף לאפשר בקיעה עצמית של השן הכלואה למקומה ללא צורך בטיפול נוסף. במידה ותהליך זה אינו מתרחש, יש צורך בחשיפה כירורגית של השן הכלואה תחת אלחוש מקומי או תחת טשטוש, דבר שיכול להתבצע באחת משתי דרכים:

1. חשיפה פתוחה – הסרה כירורגית של רקמת עצם וחניכיים מעל פני כותרת השן הכלואה על מנת לאפשר לה בקיעה ספונטנית למקומה. גישה זו מתאימה בעיקר לטיפול בניב עליון כלוא.
2. חשיפה סגורה – טיפול משותף של כירורג פה ולסתות החושף את כותרת השן הכלואה ושל האורתודונט המטפל המדביק עליה מכשור אורתודונטי אשר יאפשר לו בהמשך להבקיע בהדרגה את השן ולהביא אותה למקומה.
   
   

ההחלטה על סוג החשיפה המתאים ביותר תתקבל בהתייעצות משותפת בין הכירורג המנתח ובין האורתודונט המטפל.

במצבים מסוימים לא ניתן לחשוף ולהבקיע שיניים כלואות, ותחת זאת יש צורך להשאירן במקומן כפי שצוין קודם, או לעקור אותן.  מצבים אלה כוללים:

• אנקילוזיס – איחוי יציב וקבוע של שן כלואה לעצם הלסת.
• ספיגה או פגיעה פנימית או חיצונית אחרת בשן הכלואה.
• קיום של סיכון גבוה לפגיעה בשיניים הסמוכות במהלך הבקעת השן הכלואה למקומה.
• שינויים פתולוגיים (ציסטות וגידולים) הקשורים בשן הכלואה.